תנועת הבינה
תנועת הבינה
תמר ברניצקי / יאיר ברק / הדר גד / יונתן הירשפלד / רותי הלביץ כהן / עמרי הרמלין / נאוה הראל-שושני / דרורה וייצמן / גבי זלצמן / דליה זרחיה / רוני יפה / דנה מנור כהן / חיימי פניכל / נעה רז מלמד / שיר שבדרון / ליאור שור / מיכל שכנאי
אוצרת: רותם ריטוב
17.10.25 - 03.01.26
תנועת הבינה, תערוכה מספר 51, התערוכה האחרונה
מציגות ומציגים: תמר ברניצקי, יאיר ברק, הדר גד, יונתן הירשפלד, רותי הלביץ כהן, נאוה הראל-שושני, עמרי הרמלין, דרורה ויצמן, גבי זלצמן, דליה זרחיה, רוני יפה, דנה מנור כהן, חיימי פניכל, נעה רז מלמד,שיר שבדרון, ליאור שור, מיכל שכנאי
אוצרת: רותם ריטוב
התערוכה האחרונה נושאת משקל אחר. כמו אחרית דבר או מכתב פרידה, מוטלת עליה איזו אחריות סמויה לחתום את הדברים. זהו משקל הסיכום, שבו טמונים מסרים ותובנות בעלי משמעות ותקווה כלפי מה שהיה, כלפי העתיד ובעיקר כלפי הריק שיוותר.
על התערוכה הזאת עבדתי לאט מהרגיל. כמו דחיתי את הקץ. באותה העת הלך והתגבש גם ספר המסכם את פעילות הגלריה מאז נוסדה, והשקתו מתוכננת להתקיים במהלך התערוכה.
מלאכת הכנת הספר הציתה את ההשראה לרעיון התערוכה! הרי ספר מסמן היטב את המהלך השלם: התחלה, אמצע, סוף. זהו אובייקט מיוחד המתעלה מעל החומר, הנפח או הפונקציה שלו. הוא נושא בתוכו מאוצרות הרוח, ידע, דמיון ונדבכים של תרבות. השפעותיו נטמעות ברוחנו הרחק מעבר לנוכחותו הפיזית.
והנה, אנחנו ניצבים בסיפהּ של מהפכת הידע מהגדולות שידעה האנושות. רק לפני כ־100 שנים, בתחילת המאה ה־20, רוב אזרחי העולם לא ידעו קרוא וכתוב, ועל האזרחיות אף נאסר לדעת. מאז, הלכה האנאלפבתיות ופחתה עד שכמעט נעלמה מן העולם. בעבר הלא רחוק, מקורות הידע היו אנציקלופדיות, ספרות, מילונים ומגדירים. ספרים נכתבו ונערכו, הודפסו ונכרכו בקפידה ובעמלנות, ואף ניתנו בהוד והדר כמתנות לאירועים חשובים בחיים. הספר סימל מעמד, השכלה, רוח ואמונה בכתוב. אולם מהפכת האינטרנט שינתה את סדרי העולם, ומדפים עמוסי כרכים כבדים של האנציקלופדיה העברית[1] נושאים כעת מסכי פלזמה. ובתוך מהפכת הפצת המידע, הבינה המלאכותית פותחת פתח לידע וליצירה בעוצמה ובעומק שלא נודעו מעולם ומשנה את הדרך שבה אנחנו חושבים ויוצרים.
אך אל החופש היצירתי ואל המגע עם ידע בלתי נדלה נלווית גם אי־ודאות גדולה: האמת הפכה למתעתעת, נזילה, לא מוחלטת, והאנושות ניצבת בפני אתגר חדש: לעמוד על משמר האמת, להבחין בין בדיה לעובדה, בין מקור אמין לכוזב. הבינה נאבקת על עוגניה.
בתערוכה "תנועת הבינה" נוכחות רוחותיהן של דמויות רבות – מרות המואביה, מולייר, ג'ורג' גרוס, ישעיהו ליבוביץ' וירג'יניה וולף ועד אמנים יהודים שנספו בשואה וכורכי ספרים לדורותיהם ששמם לא נודע. קיומן הנצחי נובע מהסיפורים שעברו מדור לדור, מהמילה הכתובה, מהתרחבות הידע ומערכי הלמדנות, היצירה והמחקר. הרוחות מגיחות מתוך עבודות האמנות המוצגות, ובכך מתחבר דור האמניות והאמנים העכשווי לרצף הרב־דורי של תנועת הבינה. יש להוקיר את האפשרות לקחת חלק, גם אם צנוע, בהתגלגלות הידע האנושי.
יאיר ברק
עבודותיו של יאיר ברק בתערוכה הן חלק מתת־סדרה בגוף העבודות Regarding History. הן נוצרו ב־2008 במהלך תוכנית מאסטר בבארד (Bard College) , ניו־יורק, והוצגו מאז בווריאציות שונות. שם, בניו־יורק, כשהיה אורח בתרבות שונה, בארץ אחרת, ופעל בנוף זר, הוא ביקש להמשיך ולהעמיק בשאלות ובנושאים של זהות, זרות ומקומיות שעסק בהן עוד במרחב הישראלי.
במהלך העבודה על Regarding History, נחשף ברק בספריות הקולג' המרשימות לאוספים העשירים של ספרי "היסטוריה של הטבע", הכרוכים בעבודת יד בבד ובפשתן, כפי שהיה נהוג בתעשיית ייצור הספרים במחצית המאה ה־20. ברק: "התאהבתי בחומריות ובאופן שהיא מספרת היסטוריה. לא התייחסתי לתוכן הספרים, אלא לאופני הייצוג, הסמלים והטיפוגרפיה. סקרנה אותי המחשבה על אסתטיקה מצד אחד ועל איך מספרים היסטוריה מצד שני". הספרים בעבודותיו מתפקדים כייצוג ארכיטיפי לתשתית תרבות המערב וכאידיאה מופשטת, כמושג. הספרים מוצבים בקומפוזיציות המתכתבות עם מושגי היסוד של האדריכלות הקלאסית (שער, מדרגות) מתוך המחשבה על טקסט כסטרוקטורה וכאבן בניין בתרבות המערבית. העבודות נוצרו בטכניקת פקשוט packshot (צילום על רקע לבן נקי), אבל במקום מצלמה וסטודיו, הפך הסורק המשוכלל במעבדה הדיגיטלית של הקולג' למרחב העבודה.
הדר גד
ב־2019 הזמינה דרסי אלכסנדר, אוצרת המוזיאון היהודי בניו־יורק, את הדר גד להשתתף בפרויקט שעסק בביזת האמנות היהודית על ידי הנאצים. במהלך מחקרה של גד בארכיונים שונים, היא גילתה שמות רבים של אמנים ואמניות יהודים שנשלחו מפריז לאושוויץ. "למרות שמדובר באמנים ממקומות שונים באירופה, גיליתי שמספרי השילוח לאושוויץ עוקבים. רובם ככולם נשלחו יחדיו בקרונות הרכבת מפריז, כנראה אחרי שברחו אליה. הרגשתי צורך עמוק לתעד, ליצור מעין אנדרטה, ולהנציח שכבת תרבות שלמה ורחבה כל כך שנמחקה", אומרת הדר גד.
אקט ההנצחה נכנס אל ציורי הספרים - שמות האמנים רשומים על שדרות הספרים המצוירים: "זה כמו ציור טרויאני. כל שם הוא סמוי אך נוכח, והצופה מגלה את הסיפור דרך השמות". שם הסדרה "הפרעת זיכרון" שאול מהמסה של זיגמונד פרויד, שנכתבה כמכתב לחברו הסופר הצרפתי רומן רולן "הפרעת זיכרון על האקרופוליס",[2] בעת ביקורו באתונה. ורד לב כנען כותבת במאמר על פרויד כי במכתב זה שכתב בערוב ימיו, ב־1936 "עולים שני עניינים שונים הכרוכים זה בזה ושאת המכנה המשותף ביניהם ניתן לנסח בזיקתם למקורות התרבותיים והאינטלקטואליים של פרויד […] מחד גיסא זהותו היהודית […] ומאידך גיסא החינוך הקלָאסי שקיבל בגימנסיה, מתקבלת תמונת חיים שמעורבים בה כפילות, שניות וסתירות פנימיות […]. החזרה של פרויד אל שני המקורות המכוננים של זהותו המורכבת מתמקדת בקשר בין דמותו של אביו, יעקב פרויד, לבין דימוי נשגב המייצג את העת העתיקה, האקרופוליס. שני הסמלים, האב וההר, בהיותם סימנים מייצגים של עולם שהיה ואיננו עוד […]מהדהדים אצלו תחושת אובדן שמעוררת רצון להתבוננות פנימית […] מחשבותיו של פרויד על אביו המת ארוגות במחשבות על עולם שהיה תמיד עבורו בחזקת בית, אף שלא היה באמת שלו, אלא יותר בבחינת מקום הולדת נכסף".[3]
עבודה נוספת של הדר גד היא ציור הרקפות על גבי עמודים 7-6 בספרו של אבות ישורון, "רעם";[4] ציור יום־יומי בספרים ויומנים, אומרת גד, הממקד אותה ומניע תהליכי ציור.
גבי זלצמן ותמר ברניצקי
תהליך העבודה של גבי זלצמן ותמר ברניצקי מושתת על דיאלוג ושיתוף מלא בכל אחד משלבי היצירה. בעבודותיהם הם משלבים יחד אובייקט (ספר), חומר (טקסטיל), טקסט ודימוי גרפי, וחוזרים אל מחוות ידניות של מלאכות מסורתית: הדפסי רשת ותפירה חופשית במכונה. עבודותיהם רוויות רבדים ואזכורים, זיכרונות אישיים ונוסטלגיה. פס־הקול של ילדותם נתפר על ספריית הילדות מתקופת בית־הספר, רגע לפני שתיעלם. "אבי היה מורה דרך ואוסף ספריו הוא אוצר ילדות. אטלס כרטא הוא חלק ענק מילדותי. כשאבי שיתף בכוונתו לזרוק את הספרייה ואת האטלס, הרגשתי כמי שחייב להציל אותם ולשמר משהו מאותה התקופה. הטיפול בספרים הישנים משאיר אותם במרחב חי, קסום ורומנטי", מתאר זלצמן. וברניצקי מוסיפה: "פעולת תפירת האותיות הופכת את הזיכרון החולף למוחשי וברור. החוט השחור הופך מאמצעי חיבור לכלי איור, ואת הגעגוע לכדי חומר עכשווי". העבודות בתערוכה הן אך חלק קטן מיצירתם המשותפת. הספר משמש בה מצע קבוע, ונתפס בעבודותיהם כאובייקט ילדות נוסטלגי הזוכה לחיים חדשים להנכחתן של חוויות ילדות, אופטימיות והתפעמות מן הרגע.
יונתן הירשפלד
"שלוש סדרות קטנות ואחיות נולדו* לי מהמצב הנוכחי. כל חיי כצייר הסתייגתי מאמנות פוליטית, כיוונתי את ציוריי למחוזות יותר מטפיזיים, יותר נצחיים ואוניברסליים. חשבתי על עצמי כאמן שאינו פועל כתגובה למציאות אלא מתוך כור מחצבתו. אבל גודלו של אסון השבעה באוקטובר, הידרדרותה הרוחנית והמוסרית של ישראל, מלחמת הנצח ופירוקה של הדמוקרטיה הישראלית חדרו לסטודיו לבסוף. ניסיתי לשמר את הפעולה הציורית שלי, הפשטה, מודרניזם ישראלי ומבע ישיר, להביא את הפוליטי כרקע, כלא־מודע וכקבור מתחת. הכול שם בחוברת התחריטים הפוליטיים של ג׳ורג׳ גרוס,[5] התבהמות, פאשיזם, מלחמה – הכול. הנחתי עליהם את המחוות ההירשפלדיות הרגילות; להוציא פה ושם דגל ישראל, פה ושם כיתוב מתוך ירושלים של זהב. לבסוף, רכשתי לי ספר קודש, וחזרתי על הפעולה עליו: כי האמת היא שמתחת ללא־מודע הפוליטי, ישנו הלא־מודע הדתי". יונתן הירשפלד, 2025
* נולדו, כי הריתי, כי הפוליטי זיין אותי
רותי הלביץ כהן
במיצב "מגילת רות" ניגשת רותי הלביץ כהן אל הסיפור התנ"כי במבט אישי ואינטימי. היא מפרקת את הטקסט המקראי כדי לשוב ולקרוא אותו מחדש. היא בוחרת משפטי מפתח, מוחקת, מפרשת ומחברת, הופכת את המגילה למעין יומן אישי־נשי. בעבודת הווידאו שבמרכז המיצב נחשפת מגילת רות ועליה רישומים. הדפדוף האיטי וה"יד" המצביעה על הפסוקים, שיצרה האמנית, מלווים בשירה של שתי נשים, שני קולות: הראשון הוא קולה של הילה כהן צ’סלה, מורה לטעמי המקרא, והשני קולה של נעמי – בִּתה הצעירה של האמנית, החוזרת אחרי המורה. במחווה עדינה, פואטית וקולית זו נוצרת פעולה של חניכה בין־דורית, הממקמת את היחסים בין אם, בת ומורָה בתוך רצף של קולות נשיים המתעקשים להישמע בתוך עולם גברי.
כמו קהל, ניצבות דמויות אנדרוגניות גדולות־ממדים על הציורים התלויים, ספק פצועות, ספק חייתיות, עדוֹת לפעולת ההקראה. שבריריותן של הדמויות בציורים מסמלת את עוצמת הגוף הנשי אל מול המסורת, ומדגישה את התנועה בין פגיעוּת לנחישות. באמצעות ציור, רישום, וידאו וסאונד הלביץ כהן מטשטשת גבולות בין קודש וחול, בין חומר יום־יומי דל לטקסט קדום וקאנוני, ובונה מחדש מרחב נשי של טקסיות. מרחב שבו הסיפור המקראי הופך לכלי כתיבה על אהבה וכאב, פרידה והמשכיות, שבו הגוף והקול הנשיים נחרטים מחדש בהיסטוריה.
דרורה ויצמן
"קח ספר ופרוס אותו בסכין ובמזלג, עצום את העיניים ואכול ממנו: שולי הדף, כותר, חותם, טקסטורה של טקסט, שכבות של כריכה, עם קרטון ותחבושת ורשת סיבים לתמיכה, וסימנית בד מתפוררת. קח ספר והצל אותו מעברו, מעתידו ומגלגולו, מהשכחה, מערימת האשפה ומאחורי תיבת הגניזה".
דרורה ויצמן, מאי 2013
דרורה ויצמן יוצרת במרחב הדינמי שבין פירוק לשימור, בין טקס פרידה לאקט של בריאה. ספרים, נושאי ידע, הגות ותרבות, הופכים תחת ידיה לחומרי גלם טעונים בזיכרון אישי וקולקטיבי. בתהליך ידני ואינטימי, היא מפרקת אותם לגורמיהם: שדרות, כריכות, קפיטלים,[6] שולי דפים, חוטי תפירה, כתמים ומרקמים. את אלו היא שומרת, ממיינת ומרכיבה מחדש לכדי מבנים פיסוליים ומיצבים. עבודותיה מזמינות מבט איטי על חומריות הזמן, על שרידי עולמות חבויים. ויצמן מתבוננת בהם כשליחים ומלאכים, נושאי מסר אבוד, מחזירה אותם לחיים, אבל אחרים, באמצעות מחוות מוקפדות של סידור, הדבקה, חיבור והעמדה. היא מכנה את מרחב העבודה שלה "המשאבה" – מרחב קולט, סופג וממיין: "העבודה נעשית במטבח ובסלון, על השולחנות ועל השטיח, בכל שעות היממה בנוכחות מסך הטלוויזיה והחדשות הבוערות", כתבה ויצמן ב-2021.
תהליך עבודתה סדור:
ראשית, ניקוי חיצוני ולאחריו דפדוף ועיון, שמירת מילים ודימויים בעלי השראה.
השלב הבא הוא ניקוי פנימי: הוצאת כל התוכן. יש חשיבות לאופן תלישת הדפים – אחד אחד, במקבץ, במשיכה כלפי מטה או מעלה, לאט או מהר. לכל פעולה השפעה על המראה שיתקבל. כמובן שיש הבדל בין ספרים המודבקים בדבק, מחוברים בסיכות או תפורים בחוטים.
לאחר הניקוי נחשפת שדרת הספר ואחיזתה בכריכה משתחררת, כמו שמפלטים דג עד שמופיעה האִדרה. לכל שדרה חלוקה פנימית משלה המותאמת לחוטים ולתפרים שאוחזים בדפים ובהתאם לאופן ולכיוון הסרתם. לעיתים ויצמן רושמת בעיפרון את שם הספר לפני שזהותו תיעלם כליל.
טיפול בקפיטלים: אם אמרות הבד (המשמשות לחיזוק ולנוי בקצוות הספרים; צמודות לקצות השדרות) צמודות היטב, הן נשארות. אם לאו, הן מנוקות בנפרד, נגזרות מחוטים סוררים ונאספות אל קופסה.
טיפול בגב הספר: כשהכריכות, הקדמית והאחורית, מפורקות מאחיזתן, נותר גב הספר והמילים שעליו. סילוק כל המתקלף ואיחוי כל הקרוע והתלוש מותיר את הבחירה לטפל בצד החיצוני של הכריכה (לרוב בצבע אדום) הנושא מילים חרותות בכותר וייחוד כלשהו – פגם או מרקם מיוחד. הבחירה לטפל בצד הפנימי של הכריכה תוביל להמשך פעולת חשיפה וארכיאולוגיה בשכבות הקרטון.
לבסוף, בריאה מחדש: ישן אכול תולעת לצד חדש מהודר, נדוש עם נדיר, עולמות רחוקים מארצות ועמים טרם עידן המסכים, אבות ההשכלה ואימהֹות התרבות, זיכרונות בתי הורינו ותקומת הארץ, הנצחה בתכריך קטיפה, מלחמות ואמנות שניתן כיום למצוא בקלות ובאיכות גבוהה במרשתת.
בתערוכה "תנועת הבינה" מקימה ויצמן חזון ישן – ספרייה.
"לפעמים זה מתחיל במילים, את רק צריכה לגלות אותן למישהו וזה מתגלגל", דרורה ויצמן, 2025
נאוה הראל-שושני
בעבודה "עם הספר 2" מתיכה נאוה הראל-שושני שני סימבולים מוכרים זה אל תוך זה: האחד הוא דימוי של ספרים ניצבים על מדף, המייצג את הזיקה העמוקה של היהדות לספר, ללימוד, למילה הכתובה ולהגות; והשני הוא דימוי חומת ההפרדה, המייצג באופן הבוטה ביותר את הקונפליקט הישראלי־פלסטיני ואת ביטויו הפיזי במרחב הגיאוגרפי. יציקת הבטון על הספרים, כרכי אנציקלופדיה, הופכת אותם ממרחבי ידע לאנדרטה של מרחב מסוכסך. ברקע העבודה מביעה הראל-שושני את עמדתה: "הפכנו מעם נרדף לעם רודף".
הראל-שושני פועלת במרחב האמנות הארטיביסטי,[7] ועבודתה האמנותית מוקדשת לניסוח תגובה למציאות האקטואלית הישראלית, להבעת מחאה פוליטית ולהעלאת מודעות חברתית להיבטים שונים של הכיבוש ושל הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
עמרי הרמלין
העבודה "נשימתה האחרונה של האמת" שייכת לסדרת פסלים ריאליסטיים של ספרים וספריות שיצר עמרי הרמלין במהלך השנה האחרונה. הסדרה עוסקת במקומה ומעמדה של האמת בעולם מתערער, וכל אובייקט־ספר בה מבטא מחשבה מתומצתת על התוכן המילולי המסתתר בין דפיו הבלתי ניתנים לדפדוף. יחד, העבודות מהוות מעין ארכיון פיסולי של תהיות על מהותה של האמת. הבחירה בספר ופיסולו באופן כה מציאותי מבטאים את הרצון לפענח את משמעות "הספר", המסמל באופן מסורתי את מקור האמת המוסכמת, את חוכמת החיים ואת הערך המוחלט, במיוחד בעידן העכשווי, שבו האמת הולכת ומתעמעמת מיום ליום. בעידן הפייקים והבינה המלאכותית, השאלה מה אמיתי או מי דובר אמת נעשית מהותית. שם העבודה מבטא את המתח בין האמת המוחלטת ובין הפרשנות האישית, בין ידע מהימן למציאות בדויה, בין עובדה לייצוג דהוי של נרטיב רגעי.
דליה זרחיה
רבות מיצירותיה של דליה זרחיה מבוססות על חפצים נושאי זיכרונות. נוכחות הרוח והעבר הטבועה בהם מהווה נקודת מוצא לתגובתה האמנותית ולמסע של גילוי ההיסטוריה החבויה בהם.
עבודות הספרים המוצגות בתערוכה הם רק חלק קטן מגוף עבודות רחב, שזרחיה עובדת עליו זה כשנתיים, מאז שתמי סואץ מסרה לידיה אוסף ספרים גדול, שהינו חלק מהאוסף הפרטי של עוזי אגסי, האספן, ההיסטוריון, מבקר האמנות, דפס־אמן, מו"ל ומייסד ההוצאה לאור "אבן חושן" ועורך כתב העת הספרותי "שבו". "אספתי את הספרים" אומרת זרחיה, "ומיד התחילו לעלות שצף של רעיונות. נכנסתי לאובססיה והתחלתי לאסוף ספרים, גם מהרחוב".
גוף עבודות הספרים הוא מחווה לאמנות עשיית הספרים ולמסורות המלאכה של בעלי המקצוע, הכורכים והדפסים. התפתחות הדפוס הטכנולוגי והנגשת הידע ברשת שינו את האופן שאנו מייצרים וצורכים תרבות. פרקטיקות מסורתיות נזנחו ונעלמו, ופינו את מקומן לייצור זול, זמין ומהיר. מעמדו של הספר כאובייקט וכסוכן תרבות דעך, ובחללו פועלים מאגרי המידע והידע הדיגיטליים, משנים את פני התרבות. זרחיה מבקשת לשמר את העבר, את הזיכרון, את ההיסטוריה.
רוני יפה
מסורת הציור הקלאסי משמשת את רוני יפה, שלמדה אותה בפירנצה, ככלי התבוננות על הישראליות. ייצוגי הטבע הדומם בציוריה הם אובייקטים המסמלים שכבות תרבות מקומית, ודרכם היא בוחנת את היחסים בין חומר לרוח, בין סדר לכאוס. נקודת המוצא בשני ציוריה בתערוכה הוא הביטוי המשנאי "אם אין קמח אין תורה",[8] הדן בזיקה ההדדית בין החומר, הצורך הקיומי, ובין חיי רוח. יפה מרחיבה את הביטוי מעבר למרחב המסורתי: קמח בהכשר בד"ץ לעומת קמח מיובא מאיטליה; התנ"ך לעומת ערמת ספרים בתחומי דעת שונים: פילוסופיה, פרוזה, מחקר, אבולוציה, קלאסיקות, מגדיר צמחים, שירה, ילדים ואטלס. ההבדל התרבותי בין העולם הדתי והחילוני מקבל ביטוי סמלי גם בקומפוזיציה: זו הנקייה, הברורה, השמרנית והסימטרית לעומת המבולגנת, המגוונת, המכילה מבחר שדות תרבות ודעת. במרחב החילוני מסתתרת סימניה צהובה בין הדפים, מהדהדת את המציאות העכשווית של החטופים, והופכת את הציור לזירה שבה נכרכות היסטוריה, תרבות ואקטואליה יחד.
דנה מנור כהן
הסטודיו של דנה מנור כהן עמוס ספרים ישנים, המונחים בערמות כמדפים. היא מציירת על כריכות ספרים שנבחרו בקפידה, מתוך כבוד למורשת שהן נושאות בחובן. "הספרים הללו היו פעם חשובים למישהו, ובכל פרט בהם הושקעו מחשבה ועמל. למצוא ספר ישן זה כמו למצוא אוצר. יש בו סוד. ספרים ישנים הם גשר בין עבר והווה, הם נושאים זיכרון, במיוחד אלו הישנים, הקרועים, שלעיתים התכסו בעובש ולפעמים יש עליהם הקדשות". מנור כהן מתארת את ההתרגשות שבהפיכתם למצע ציור. על הכריכות היא מציירת בטבע, במקומות שהיא אוהבת, חיה או מבקרת. פעולת הציור של "המקום" הנבחר היא קריטית ומלווה בטקסיות: יציאה למסע, מציאת המקום, חליצת נעליים, ארגון כלי העבודה וצלילה להתבוננות במשך כמה שעות. גם סגירת יום העבודה והחזרה לרכב הן חלק מהטקס. כותרות הספרים וצבעוניות הכריכות מכתיבות את אווירת הציור ואת משמעות החיבור בין העבר וההווה, בין הספר והמרחב הנופי, בין הרגע המשתנה ללא הרף ובין פשטות הכאן והעכשיו של עונות השנה, של השעות ביום, של הטמפרטורה ושל האור. "יש משהו מרפא בטבע. יש משהו מרפא בספר, גם אם הוא קרוע. יש בו קדושה. אני מחברת את הקדושה שקיימת בשניהם. העבודה על ספר נותנת לו רלוונטיות מחודשת. כשאני בטבע אין מחשבות אחרות. רק הציור. רק שאלות כמו מהם הצבעים שאני רואה, מהו השיח או העץ שאני מציירת".
חיימי פניכל
ספרים אנונימיים, מפוסלים באיטונג מוצבים על מדף, מדגישים בצורתם הגולמית את הפער בין האובייקט, המסה המוצקה ובעלת הנפח, ובין מרחבי המחשבה, הרוח, הדמיון והתודעה האין־סופיים החבויים בו. הספר הוא חפץ עתיק, חוצה תרבויות, מגשר בין הממשי למדומיין, בין משקל החומר לאווריריות של רעיון. "הסופרים הראשונים היו פַּסלים", אומר פניכל, "הם היו סַטָּטים, קרמיקאים וחוצבים באבן ובחימר, הם היו אלו שיצרו את התיעודים הכתובים הראשונים. בהמשך היו אלו ציירים וטיפוגרפיים שיצרו את השפה הויזואלית הטקסטואלית. החיבור הזה בין הפַּסל והסופר מאוד מרגש בעיניי. כתיבה וחומר יכולים לכרות ברית שתשרוד את מבחן הזמן, כמו ספרי 'עלילות גילגמש' ששרדו את השריפה בספריית אשורבניפל[9] שבנינווה הודות להיותם לוחות חימר עליהם חרוט הכתוב". רק על ספר אחד במדף חרותים סממנים מזהים – ספר התנ"ך. "אינני אדם מאמין, אבל אני בן המקום, והמקום הזה קשור לספר הזה ולתרבות המקומית".
נעה רז מלמד
"אנציקלופדיה תרבות" יצאה לאור בישראל ב־1962 בהוצאת "מסדה" כגרסה עברית לאנציקלופדיה האיטלקית Conoscere (לדעת), מיזם חדשני לתקופתו, ב־1958, להפצת ידע לצעירים. הרעיון והעיצוב, שהגה העורך ג'ובאני פאברי, התבסס על הוצאה לאור שבועית של מגזינים פופולריים זולים בהדפסה צבעונית, שופעי איורים ריאליסטיים, מתוך כוונה שגיליונותיו ייאספו ויהפכו בהדרגה לאנציקלופדיה שלמה. הגרסה העברית הֶעשירה את התוכן בערכים ייחודיים על יהדות, ארץ־ישראל ותרבות מקומית והקפידה לשמור על האיורים האיטלקיים המקוריים. הגיליונות, שלא היו ערוכים לפי סדר אלפביתי, הציעו מסע אקלקטי בין תחומי דעת. מי שגדלו בישראל בשנות ה־60 וה־70 זוכרים בערגה את "אנציקלופדיה תרבות" בכריכתה הכתומה כמקור לימוד מהימן בתחומים שונים.
נעה רז מלמד יצרה את העבודה "קריעות שקראתי" במהלך החודשים שקדמו לתערוכה. היא מתארת את תהליך העבודה כהתקף בולמוס, כדחף אובססיבי לשבש ולטפל במהותם השורשית של ערכים אנציקלופדיים ואמיתות בסיסיות. העבודה "קריעות שקראתי" היא בבואתה של המציאות הכאוטית העכשווית: קריסת ערכים ומערכות ועיוות וסילוף האמת והכזב. הגיליונות הצבעוניים המקוריים, שהיו כה עליזים ומרעננים בנוף הישראלי בצבעי החאקי באותן השנים, הופכים כעת בקריעתם ובמיקומם המעורבב למופע צורם ודיסהרמוני. הדימויים המרהיבים כמו טובעים בים של מילים חסרות פשר, כמו מופע הריסות של חורבן התרבות.
שיר שבדרון
שיר שבדרון רושם ומצייר פורטרטים אינטימיים זה שנים. הסדרה שבתערוכה נוצרה במהלך 2025 על גבי מילון שהיה בביתו והפך למצע העבודות. שבדרון פותח את המילון באקראי, רושם על אחד הדפים, חותם ומתארך, ורק לאחר שסיים הוא מגלה את המילים שנותרו ברקע. הרישום בטושים על דפיו הדקים של המילון יוצר עקבות ושכפולים. שבדרון חוזר שוב ושוב על אותם המוטיבים – ציור מתוך ציור, פורטרט אחרי פורטרט, כד ועוד כד, ספלים, ספות, ארונות־ספרים וכיסאות. הוא עובד באינטנסיביות, מתחיל באקריליק, עובר לצבעי־שמן, מגדיל פריימים קטנים לציורים גדולים, משחק ומרכיב מחדש את דמותו ואת דימויי הבית והעולם שסביבו. החזרתיות מייצרת מארג מתמשך של זהות וזיכרון, מבט מתמיד בעצמי ההולך ומשתנה, שיבה נצחית למקום מוכר אבל בכל פעם ממקום חדש לגמרי.
כך, בתוך בבואתו מסתתר הילד שהיה, כמו גם קווי דמותו של אביו. הבעת פניו, הנראית נוקשה, כאובה או עצובה ברישומים, מתארת פעולת רישום, ריכוז בהתבוננות.
ליאור שור
תפקידן של מילים והגדרות הוא מתן משמעות ברורה, אולם נדמה כי בשבר שחוֹוה החברה הישראלית ולנוכח עודף המלל, השיח והפרשנות, הפכו אלה לבלתי אפקטיביות. מתוך תחושת חורבן מתמשך וקושי לדמיין יצירה של דבר־מה בעל תוקף, חוזרת שור אל הספרות העיונית המודרניסטית, אל מגדירים, לקסיקונים ואנציקלופדיות שחוברו בעידן האמת.[10] היא מוצאת נחמה ועוגן בחומריותם הישנה, בשפתם האנכרוניסטית לעיתים, בריחם ובמגעם.
המיניאטורות הטקסטואליות של שור נוצרות ברצף פעולות עדין בטכניקת שירת מחיקה (Blackout poetry).[11] היא גוזרת, מוחקת ומבליטה בעת ובעונה אחת, מבודדת מילים ועורכת אותן מתוך היגיון אישי. היא מחפשת אחר פשר, חושפת את הממד הנפשי והפואטי של יסודות התרבות. מהלך זה מאפשר לתחבירים פואטיים, כמעט מכושפים, להגיח מתוך טקסט קיים, להמיר עודפות ריקה בתהליך של זיקוק: "כאילו נתעבו הכוחות הגלומים בחומר, ונחשפו האפשרויות הגדולות", מתוך שירת מחיקה, ליאור שור, 2025
מיכל שכנאי
קולאז' הווידאו "ההבטחה" הוא תלכיד מהפנט המעמת את ההווה עם רוחות הרפאים של העבר. בבסיס העבודה מופיע חומר שליקטה מיכל שכנאי מתוך "האנציקלופדיה של ישראל בתמונות" (מארז אלבומים מפואר, 1950, עורך: יהושע קלינוב, בהוצאת 'לעם'). המארז, שעם השנים הפך לפריט אספנות, כולל שמונה אלבומי תמונות, והוא מייצג את הממשק שבין צילום להבניית זיכרון קולקטיבי לאומי. אלבומיו כרוכים בכריכות העור וריקועי הנחושת בסגנון בצלאל וערוכים על פי נושאים, כמו תקומת ישראל; מועדים; ילדי ישראל; המאבק על ירושלים ועוד. התצלומים המופיעים באלבומים צולמו בידי מיטב הצלמים של תקופת קום המדינה, בהם: בנו רותנברג, בוריס כרמי, זולטן קלוגר, אברהם סוסקין ועוד.
בטכניקות של קולאז', וידאו ואנימציה משולבות בטכנולוגיות AI שותלת שכנאי בדפי האלבומים דימויים וסרטי וידאו ממקורות שונים. כל אלו מלווים בפסקול מטופל של טקסי פולחן וחג אוניברסליים ומקומיים. "ההבטחה" הוא פרק משמעותי במהלך יצירתה רב־השנים העוסקת ונוגעת בזיכרון הישראלי הקולקטיבי. בהומור עדין היא משבשת, בוחנת ומורידה אל קרקע המציאות את האתוס הישראלי, מזקקת רסיסים של מיתוס, ומתבוננת בפערים שבין העבר וההווה, בין החלומות ודיסטופיית המציאות, בין החזון והשקר, הבנייה וההרס, החגיגה והאסון, הקדושה והחולין. שכנאי מחזיקה בתקווה ואיננה מבכה את המקום, ואף על פי כן, את "ההבטחה" אופף ניחוח של קינה וצביטה בלב.
שאלה: האם במקום שנותר פה, להכניס שמות מפתח של הרוחות של הדמויות שבתערוכה?
זה המון עבודה ואני מתלבטת אם זה מגניב או מיותר.
אשמח לדעתך
יש בזה באמת משהו מגניב, שהופך את הטקסט לחלק מתערוכה ולא "על התערוכה" נותן לרוחות הרפאים מקום שווה לעבודות, לאמנים, לאוצרת.
זה יהיה נחמד מאוד הטשטוש תחומים הזה בהקשר של "הספר" וכל המפתחות שלו, ואז אפשר להוריד קצת דמויות מהמשפט שבטקסט...
כן, זה יהיה ממש ממש חמוד, אני מנסה לחשוב אם זה לא יומרני קצת, אבל נראה לי שזה יותר מעלה חיוך פשוט. יצירתי. [1] [2]
[1] בהקדמה של האנציקלופדיה העברית נכתב: "אמונתנו חזקה כי נגשים את שאיפתנו לתת תוכן מעולה בכלי מפואר ולהוסיף ולשכלל מכרך לכרך, וכי נסיים במשך חמש או שש שנים את הוצאת כל ט"ז הכרכים". בפועל נמשכה הכתיבה למעלה מ־30 שנה, ורק ב1980 נשלמה הוצאתה לאור. מנויים על האנציקלופדיה שהמתינו שנים ארוכות להשלמתה, יצאו במחאה וב־1964 אף הגיעו לדיון בבית משפט. ב1971 פוטר ישעיהו ליבוביץ מעריכת האנציקלופדיה משום שההוצאה רצתה לזרז את קצב הוצאת הכרכים, בניגוד לעמדתו שהדבר יפגע באיכות. עם השלמתה מנתה האנציקלופדיה 32 כרכים, ובתוכם שלושים אלף ערכים.
[2] זיגמונד פרויד, "הפרעת זיכרון על האקרופוליס" ]מכתב לרומן רולן לרגל יום הולדתו השבעים[. תרבות, דת ויהדות: כתבים נבחרים, ה', מגרמנית: נועה קול ורחל בר־חיים, תל אביב: רסלינג, ,2008 עמ' 228–.237
[3] לב כנען, ו. (2019). קינה על האקרופוליס: פרויד והעולם העתיק. מכאן, י"ט, עמוד 84
[4] רעם, 1960, הטקסט "מתוך זמירות של חרקולים" מופיע גם במבחר שיריו - סידרת זוטא. הקיבוץ המאוחד. הספריה החדשה, בעריכת הלית ישורון
[5] George Grosz ג'ורג' גרוס, 26.7.1893 - 06.07.1959, נודע בזכות ציוריו הפוליטיים: צייר וקריקטוריסט גרמני בימי רפובליקת ויימאר, חבר בתנועת הדאדא וחבר המפלגה הקומוניסטית. בסמוך לעלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, עזב לארצות הברית. בשנת 1959 חזר לברלין ונפטר בה זמן קצר לאחר מכן.
[6] באיטלקית, Capitello אלמנטים צבעוניים בקצותיו של ספר. כיום אלו סרטים צבעוניים שמודבקים לרוב בשני צבעים.
[7] המונח ארטיביזם ממזג בין המילים Art (אמנות) ו-Activism (אקטיביזם) ומתאפיין בשפה ישירה, ביקורתית, לעיתים הומוריסטית או פרובוקטיבית. מטרות זרם אמנותי זה הן יצירת חוויה רגשית וחושית להנעת הצופה לחשוב ולפעול במרחב החברתי, הפוליטי או הסביבתי. ארטיביזם שואף לשוויוניות בין יצירה אמנותית ובין פעולה חברתית-פוליטית - לא רק יצירת אמנות יפה או ביטוי אישי, אלא גם שינוי תודעה והשפעה על ציבור.
[8] משנה, מסכת אבות פרק ג', משנה י"ז:"רבי אלעזר בן עזריה אומר: אם אין תורה, אין דרך ארץ. אם אין דרך ארץ, אין תורה. אם אין חכמה, אין יראה. אם אין יראה, אין חכמה. אם אין בינה, אין דעת. אם אין דעת, אין בינה. אם אין קמח, אין תורה. אם אין תורה, אין קמח".
[9] הספרייה המלכותית על שם אשורבניפל, מלכהּ האחרון של האימפריה הנאו־אשורית, היא אוסף של אלפי לוחות ושברי חרס המכילים טקסטים מגוונים בכתב יתדות ומתוארכים למאה ה־7 לפנה"ס. הכתבים הראשונים התגלו ב־1849 בארמון סנחריב מלך אשור, בחפירות נינווה (כיום תל קויונגיק) בצפון מסופוטמיה, באזור הנמצא בשטח עיראק, על ידי הארכיאולוג הבריטי אוסטן הנרי לייארד וצוותו. רוב הלוחות נלקחו לארכיון המוזיאון הבריטי בלונדון.
[10] עידן המודרניזם מתאפיין באמונה באמת אחת ואבסולוטית. זאת, אל מול הפוסט־אמת שנחווית כיום כמשבר ונקודת קיצון של הפוסט מודרני.
[11] שירת מחיקה (Blackout poetry) היא טכניקה חזותית ליצירת שירה על ידי השחרת או מחיקת מילים מטקסט קיים (רדי-מייד) וסימון הפעולה על הדף כמו שירה.
התחלתי לעשות רשימה וזה אין סופי. כמות הספרים שיש בתערוכה היא ענקית: הסופרים, הדמויות, העורכים, הצלמים ועוד ועוד. אני משאירה את זה פתוח, אולי אכניס את זה בהמשך.
אז אם יש המון המון אולי כדאי לוותר, כי אם זה over, זה עלול להיות קצת תמוהה ולאבד מהעוקץ או לבלבל. או שזה דווקא הרעיון, לבלבל קצת. בקיצור, גם אני לא יודעת להחליט.