בין שמיים וארץ
בין שמיים וארץ
דורון פישביין / מאי דעאס / רותם ריטוב / נגה אנגלר / ורדי בוברוב / עודד הירש / אתי גדיש דה לנגה / שי אזולאי / נובויה ימגוצ'י / ענת בגר
אוצרת: שיר מלר ימגוצ'י
27.09.25 - 11.07.25
בין שמיים וארץ
דורון פישביין, מאי דעאס, רותם ריטוב, נגה אנגלר, ורדי דוברוב, עודד הירש, אתי גביש דה לנגה, שי אזולאי, נובויה ימגוצ'י, ענת בגר
אוצרת: שיר מלר-ימגוצ'י
תלויים על בלימה בין שמיים וארץ, כך מתהלכים אנו באוויר בעולם שהתהפך. מנסים לתור אחר איזון שברירי כאשר הקרקע נשמטת תחת רגלינו שוב ושוב.
התערוכה 'בין שמיים וארץ' היא תולדה של חיים בצל אבסורד קיומי מתמשך. יצירותיהם של עשרה אמנים ואמניות במגוון מדיומים מבקשות להציע לצופה לנוע במרחב נפשי מדומיין, לשהות על סף אי־הוודאות, שבו מיטשטשים גבולות המוכר והידוע, כמו בחלימה ערה.
היצירות בתערוכה משייטות בין ריחוף, פרימה והתפרקות. חלק מהדמויות בהן שרויות במעוף, תלויות באוויר, ואחרות שואפות אל על, מעלות על הדעת את המיתוס של איקרוס, אשר הדונג שבכנפיו הומס על ידי חום השמש בעודו ממריא לגבהים. בחלק מהעבודות נוכחת הכמיהה להשתחרר מכבלי המציאות ומכובד משאה, ובו בזמן ניכרת בהן גם הפגיעוּת הטבועה בעצם הקיום האנושי. דימויים אחרים מזמינים התבוננות במצבי מעבר שבריריים של הליכה על חבל דק, גשר הקורס אל תוך עצמו, או סירות המפליגות אל מעבר לקיר. ידיים נטולות גוף מחוללות את פעולתן, מותחות חוטים נסתרים בין עולמות של מטה ומעלה עד שיימצא מחדש שיווי המשקל שאבד. האם יש יד מכוונת? כנפי המלאך על הגשר נפרשות, והעיניים נשואות אל המלאך שמעל, האם יוכל לעצור את המאכלת?
קו אופק מדומה נמתח בין שמיים וארץ, הולך ומתרחק ככל שנתקרב אליו, ואולי למעשה הוא עובר בתוכנו. קו עדין הנע בין התקרקעות לשחרור, בין אמון לספק. בנקודת האמצע שלו אפשר לעגון לרגע.
דורון פישביין
"ברוכים הבאים אל המדבר של הממשי".[1]
דורון פישביין משרטט בקווים דקיקים ועדינים מבנים המבליחים מתוך החלל בגיאומטריה מופרכת הפורעת כל סדר הגיוני. דמות הנמצאת על סולם בקצה גרם המדרגות פורשת את ידיה לרווחה כמו מבקשת לעוף, לנסוק, דמות אחרת תלויה על בלון באוויר – ללא אחיזה בקרקע מבקש הריחוף להתקיים, השאיפה היא כלפי מעלה.
המונח סימולקרה,[2] שטבע בודריאר, מיטיב לתאר חוויה של מציאות מדומה, מודל המשתכפל והולך, חסר משקל, צף בחלל הריק בגווני כחול ושחור, בדומה למופע הנוצר על גבי מסך. גם עבודותיו של פישביין נוסכות תחושה של ידיעה מדומה, או חזיון תעתועים המערער על עצם יכולתנו ליצור ייצוג ממשי של המציאות, כמו קו המסמן התרחשות אפשרית.
בתוך אותם המבנים שקיומם מוטל בספק מתרחשת תנועה, רוח מנשבת בבד מבעד לחלון ללא בית. הקרקע נעלמת או מסומנת בקו. בעבודות אחרות ידיים מושכות בחוטים, כמו מפעילות מאחורי הקלעים את התנועות המתרחשות בעולמנו, בין ירח לבית, בין סדר לכאוס המאיים לפרק כל מה שנדמה כיציב ובטוח. כמו להזכיר לנו שגם מה שנדמה כממשי, טבעו להופיע ולהיעלם.
מאי דעאס
עבודותיה של מאי דעאס מבקשות למקם מחדש את גופה וזהותה בעולם ולהשתחרר מהמציאות המגבילה אותה כאישה בחברה הערבית. באמצעות הציור היא נוסקת לגבהים, מתעלמת מכוח הכבידה, ובוראת מרחב מדומיין שבו היא ניצבת מול עצמה ללא חיץ. הדיוקנאות העצמיים שלה מבטאים חיפוש אחר שיווי משקל, הליכה על חבל דק בין שבריריות ופגיעוּת ובין יציבות ועוצמה זקופה.
הריאליזם בציוריה של דעאס מקנה להם יכולת שכנוע גם במחוזות הלא נודע המאפיינים את העבודות המוצגות בתערוכה, אלו מזמינות את הצופה להתמסר למסתורין הגלום בהן.
בציור "שקט" דמותה עומדת במהופך, רגליה נשענות על סלע ירחי וראשה נשען על חוט מתכת מעוגל, נדמה שהיא מוחזקת בין כוכבים. הנינוחוּת והשקט הניבטים מפניה ומתנוחת גופהּ כמו יכולים להימשך לנצח, אף שההיגיון אומר אחרת. בעבודה "התרחשויות" היא ניצבת בגבה על מעקה בטון כששיערה המשוך כלפי מעלה מהדהד את ראשו של מינרט המסגד המזדקר אל על ממרחק, כל אחד בדרכו מבטא כמיהה אל המרחב האין־סופי של השמיים.
מהלכת בזהירות על חבל דק בציור נוסף, אנחנו צופים בה מלמטה, דרוכים, בשעה שהיא מנסה לאזן את גופה ולשמור על שיווי המשקל. באמצעים מינימליסטיים מוסרת לנו דעאס את מקומה בעולם כמי שבחרה לנטוש את הקרקע שנידונה לזעזועים מתמשכים, ולשים את מבטחה בעולמות הרוח, שם היא חופשייה.
רותם ריטוב
מיתוסים קדומים, תרבויות עתיקות, טקסים פולחניים ושלושת הדתות המונותאיסטיות הם מקורות ההשראה של רותם ריטוב. מכל אלה היא יוצרת איקונוגרפיה אישית פמיניסטית – כוח נשי שאמון על השבת האיזון בתוך מציאות כאוטית ואלימה.
בשני קצותיו של טור האיקונות המוצג בתערוכה, מופיעות דמויותיהן המהופכות של האחיות התאומות קַצְתִּי ויָקַצְתִּי, המסמלות כוחות קוטביים. בין שתי אלו מוצבת איקונה שבה מצוירת דמותה של ריטוב ספונה בתנוחה עוברית, בין ערות לשינה, ושדרת ברושים צומחת על גבה לאורה הזהוב של החמה־לבנה.
על פי המיתוס שיצרה ריטוב, קַצְתִּי ויָקַצְתִּי נוצקו לעולם בנשיקת ליקוי המאורות הראשונה ביקום. מיד לאחר מכן הן הופרדו, האחת המשיכה עם אימא־חמה והאחרת עם אימא־לבנה. הן נשבעו לשוב ולהיות זו לצד זו, ואכן, בליקוי מאורות ארוך במיוחד, הן חמקו והתמקמו בקרבת בני־האדם ובשני פרקי זמן: בין השמשות ובעלות השחר.
קַצְתִּי ויָקַצְתִּי היו מאושרות עד אין קץ לממש יחדיו את תפקידיהן החדשים: כשהאחת התאבלה, קמה אחותה משבעה; כשזו נפלה לתהומות היגון והייאוש, הושיטה לה האחרת יד ומשכה אותה מעלה; כשהראשונה איבדה את דרכה, מצאה השנייה את הכיוון; כשזו ליוותה את המתים, זו יילדה עוברים; כשזו התרסקה, זו השתקמה; כשזו נבלה, זו הנצה; כשזו נפלה בשדה הקרב, זו סיימה את המלחמה; כשהאחת שקעה לתוך מחוזות החלום, אחותה הגשימה אותו. בין השמשות ובעלות השחר, נחות הן יחד ממלאכתן, מהרהרות ואוצרות יד ביד מחזורי נצח של סוף ותקומה כשאימהותיהן השתיים מלוות אותן במרום.
נגה אנגלר
שתי העבודות המוצגות כאן הן חלק מהסדרה "מכונפים",[3] שנבעה מהעניין שגילתה נגה אנגלר בנופיה ותרבותה של אוקראינה, בה גדל אביה ושם שרד בעת השואה.[4] במסעה אנגלר נחשפה לטקסים פגאניים מסורתיים הנערכים בהרי הקרפטים. בייחוד הרשימו אותה עוצמתן המיתית וצבעוניותן הססגונית של דמויות מכונפות שהשתתפו בתהלוכות, חוויה שבעקבותיה היא יצרה סדרת ציורים. בסדרה בולט ניגוד עז בין אודם הכנפיים מעוטרות הפרחים שדהה ובין הנוף המולבן שבתוכו כמו קפאה היסטוריה שנשכחה. תחושות פליאה ואימה לנוכח המראה הזה מהולות בה יחדיו.
במהלך עבודתה על הסדרה הפכו הדמויות המכונפות למעין מלאכים הפורשים את כנפיהם או ניצבים על גבי גשר מעל נהר קפוא. הציור נעשה בהדרגה שקוף ונוזלי, כמו "ניסיון לצייר עם אוויר או תנועה בתוך רוח", במילותיה של אנגלר. בתוך ההפשטה האוורירית שעברו המלאכים בציוריה בולטת ביתר שאת ההכתמה באדום של כנפיהם. ההתעמתות עם משקעי העבר מחזירה את אנגלר לשאלות של אכזריות במקום הזה שבו נרצחה רוב משפחתה. היחס האמביוולנטי שלה אל המלאכים ניכר ברגעים השבריריים שבהם הם פורשים כנפיים ועומדים בפני אימת הנפילה מטה או התשוקה להתרומם מעלה, לעולמות עליונים.
במאמרו לקטלוג התערוכה "מלאכי פרא"[5] כתב שחר גלילי על נפילתם של המלאכים בעת הזאת: "כשאנחנו שואלים על חזרת המלאכים אל הארץ, על התגלות היופי ומראות ההכחדה שאצרו בגופם, ושואלים לפשר שתיקתם... חיי המלאכים על הארץ מספרים על צורת חיים שפעם נהוג היה לכנותה בשם "שמיים" ולשער בה בשורות לאדם. לא שכחנו עדיין את השעה הגדולה שבה היו המלאכים קרואים בעולם, הציור זוכר את שיטוטם על הארץ, קורא לשובם."
ורדי בוברוב
בעבודתה של ורדי בוברוב נמתח מקיר אל קיר גשר תלוי העשוי מגומיות משרדיות שזורות זו בזו בדרך לשומקום. גשר שלמעשה אינו עביר, והחלל שנותר במרכזו מעיד אולי על אסון שהתרחש.
עבודה זו נוצרה בעקבות הרושם העמוק שהותיר בה ספרו של אלבר קאמי 'הנפילה' (1956).[6] בספר זה מתוודה המספר על כך שלא שעה לזעקתה של אישה שקפצה מגשר אל מותה. צל ההתעלמות שלו ממקרה זה ממשיך להעיב על שארית חייו ולמוטט את תדמיתו בעיני עצמו כאדם מוסרי. הספר נכתב כמונולוג של וידוי וחושף את רגע הנפילה המלווה בתחושות חרטה, אשמה ובושה על צביעותו וצדקנותו.
בוברוב כמו רוקמת־רושמת בחלל את סכנת ארעיותו הרופפת של הגשר התלוי, שעל פי רוב נמתח מעל תהומות. די בפרימתה של חוליה אחת בשרשרת או מתיחתן של כמה גומיות מעבר לגבולות גמישותן כדי שהגשר יתמוטט. קריסת הגומיות שהקשרים ביניהן היו רופפים מהדהדת את תחושת ההתפוררות הערכית־מוסרית המכרסמת בנו כחברה בתקופה זו. העבודה מעלה תהיות לגבי האמון שהתערער במחויבות להציל חיי אדם. בוברוב, בעקבות קאמי, מזמינה אותנו להישיר מבט אל רגע בגידתו של המצפון, מתי הוא הופך אדיש לסבלו של הזולת?
עודד הירש
עבודתו של עודד הירש "Nothing New" אמנם נוצרה ב־2012, אך נדמה כי עיסוקו בדמות המפרפרת בין חיים ומוות, שאפשרות הצלתה נראית כה קרובה וכה רחוקה כאחת, פורטת על מיתר הכאב המצטבר שנמתח עד שכמעט פוקע.
עבודה זו היא חלק מטרילוגיה[7] שנוצרה בתקופת הדיונים הסוערים על החזרת גלעד שליט. היא מבוססת על סיפורו הטרגי־פואטי של עמוס עוז 'דרך הרוח',[8] הנוגע באתוס של הקרבת הבן דרך התרחשות שאינה הרואית כלל – צנחן שצנח יחד עם פלוגתו במסגרת מפגן יום העצמאות נתקע על כבל חשמל, וכל מאמצי חילוצו על ידי אביו ובני הקיבוץ שלו נכשלים. בעבודת הווידאו הירש מוותר על סיפור המסגרת ומתמקד בשיא הדרמה – הרגעים מורטי העצבים במאמץ המשותף להצלתו. הפריימים מדגישים את פעולתם של בני הקיבוץ כגוף אחד, אורגניזם קולקטיבי אל מול היחיד התלוי בהם (תרתי משמע) בין שמיים וארץ.
זוויות הצילום המתחלפות נושאות את הצופה בין העולמות – מטה ומעלה לסירוגין, העבודה מהפכת ביניהם ומעלה שאלות על מידת ההקרבה של היחיד למען הקבוצה ולהיפך. בזה אחר זה מופיעים גילויי אומץ וגבורה מול הפחד, החולשה וחוסר האונים. העדר המלל מדגיש את השקט התהומי המשׁתרר, ובעמק נשמע רק צליל אוושת הרוח, וכדבריו של עוז "דרך הרוח לבוא, לחדול ושוב לבוא. אין חדש".
אתי גדיש דה לנגה
''ריקה מכל מטען אל גן העדן מפליגה ספינת ירח''
דוהקו [9]
סירות העץ שמגלפת אתי גדיש דה לנגה ליוו אותה כאובייקט מעבר במסע הליווי והפרידה מהוריה בדרכם האחרונה. במהלך שיטוטיה על חוף הים היא אוספת את מה שנפלט ממנו – חלקי ברזל חלוד, שורשים ועוד – ומחדירה את תחושת ההתכלות והארעיות שהם מעוררים אל תוך העץ הרך, כמו מזמינה שיוט אל מעבר לזמן בסירותיה, סירות שזיכרון אצור בהם.
מוטיב הסירה כסמל למעבר בין עולם החיים לעולם המתים קיים בתרבויות עתיקות רבות. במיתולוגיה המצרית למשל, אל השמש רא שט בסירה לאורך השמיים ביום ודרך השאול בלילה, ובמיתולוגיה היוונית מעביר כארון הספן את נשמת המתים אל הגדה השנייה של הנהר במעבורת.
בעבודה המוצגת כאן מתקיים משט של סירות אל העבר השני, הנסתר מעינינו. צורת הנחשול מעניקה להן תנופה, ותנועתן יחד כגוף אחד מתרחשת לנגד עינינו: הן מרחפות באוויר ונעלמות אל הקיר. מראה העצים הזעירים הנטועים בחלק מהסירות, במקום מפרש, משווה למשט אווירי זה נופך אבסורדי, כמו היו תרים אחר אדמה חדשה להכות בה שורש במסעם אל ארץ נעלמה.
שי אזולאי
המרחב הציורי שנפרש בעבודותיו של שי אזולאי הוא כר פורה להתרחשויות מלאות הומור ועתירות דמיון. אזולאי מלהטט בתוכו בין הארצי, הקונקרטי והגשמי ובין מחוזות הרוח, שם מיטשטש הגבול בין שמיים וארץ. צבעוניות עזה ועולם דימויים פנטסטי, כמו דמויות מרחפות תלויות באוויר, מאפיינים את ציוריו ומשווים להם אווירה של חלום בהקיץ.
בין עבודותיו בתערוכה, "השיחה האחרונה שלנו" היא תולדה של חוויית דיאלוג אבסורדי. כאן מתרחש השיח בין ידיים המגיחות מתוך שני הכדים. הן אוחזות בענפים שעליהם תלויים בחוט אובייקטים בלתי מזוהים, ומנופפות בהם, בלי יכולת לראות זו את זו. זוהי פרודיה על "שיח חרשים" בהיעדר תקשורת פנים אל פנים או כאשר הדברים יוצאים מהקשרם ומובילים לתגובת שרשרת.
ציור נוסף גדול ממדים נשען על הסיפור החסידי "האוצר מתחת לגשר" מאת רבי נחמן מברסלב. גיבור הסיפור הוא אדם שיוצא בעקבות חלומו לחפש אוצר מתחת לגשר. בהגיעו, מספר לו שומר הגשר שחלם כי האוצר נמצא בביתו של המחפש. ואכן, להפתעתו הרבה, האוצר מתגלה כשהוא חוזר הביתה.
אזולאי בחר ברגע דרמטי בסיפור, שנדמה בו כי שיווי המשקל תלוי על בלימה. בין שמיים ומים הנצבעים בכחול ובאדום, הגשר המוליך אל השמיים נראה כנדנדה בין שני סלעים ואין יודע מתי יתהפך.
נובויה ימגוצ'י
קליפות גוף של דמויות מברזל מחושל מנסות להתרומם ולהשתחרר מהתחבושות העוטפות אותן ומכסות את עיניהן בפסליו של נובויה ימגוצ'י "השחרור מן הלילה". תחבושות הגבס כמו הופכות לעמודי תמך לגוף האנושי, מעין הרחבה של תפקידן המקורי לאחות שברים וסדקים פיזיים.
המנח האופקי הרפוי של שתיים מהדמויות פונה כלפי מעלה, כוח מסתורי כמו מושך אותן אל השמיים, והן נישאות מעלה כמנחה. הדמות הניצבת מושיטה עצמה גם היא בהתמסרות והשלמה. עיניהן החבושות כמו מגינות על רוחן מפגעי העולם. זהו מעמד טקסי שיש בו קינה על עוצמת הסבל האנושי וכמיהה נואשת להתעלות מעבר אליו.
בעבודה "שחרור", שנוצרה לאחר פטירתה של אימו, דמות אופקית עולה וצפה מתוך לוח מתכת מבהיק, מוקפת הילת אור, מבקשת להתייחד עם רגע פרידת הנשמה מן הגוף. שלווה עמוקה טמונה בהכרה שהקיום האנושי הוא למעשה מעבר בין ממדים, מהגשמי אל עולמות הרוח, כמו בלון נייר המבקש לפרוח מעלה מתוך בקע באדמה.
ענת בגר
ענת בגר אוספת בידיים קשובות שאריות של חפצים וכלים שיצאו מכלל שימוש: מהוהים, דהויים ומרופטים. מזלג מעוקם, פחית חלודה, חוט תיל ועוד, שהפכו נטולי תכלית בעולם המעשה. לאורך שנות יצירה רבות היא מלקטת אותם מסביבתה הקרובה – שפת הים, המזבלה ועוד. מרקמי זמן שהוטבעו בחומר, עקבות הגשם, הרוח והשמש מושכים את ליבה. באסמבלאז'ים שלה ניכר יופיים השברירי בשעת החסד שזכו לה. היא מתבוננת ביחסי הגומלין המתהווים בין החפצים ומחברת ברגישות איכויות חומריות וצורניות, ממזגת בין הניגודים.
במיצב "חלודים" התקבצו ובאו שבט אחים פליטים־שורדים. בגר בחרה וצירפה אותם לכדי גופים פיסוליים התלויים באוויר על חוטים דקיקים. היא רואה את יצירתה כתהליך של ריפוי ואיחוי. עבורה זו תפילה משותפת, הנושאת אותם ואותה מעלה, הולכת ומתעצמת תוך כדי תפירת החלקים העזובים. קלילות הריחוף שלהם זה לצד זה פורמת את המטענים שנשאו ומשחררת אותם להיות חופשיים, צלליהם מרקדים על הקיר בתנועה מתמדת.
[1] המשפט לקוח מהסרט המפורסם של מדע בדיוני "מאטריקס"(1999), שעסק בשאלה של מציאות מדומה אל מול זו הממשית, המשפט הפך בהמשך גם לכותרת ספרו של הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק, העוסק בהשלכותיה של המציאות הווירטואלית על חיינו ותפיסתנו (2002)
[2] במונח 'סימולקרה' ביטל בודריאר, פילוסוף וסוציולוג צרפתי פוסט־מודרניסטי, את מושג השקר מעיקרו. זוהי מציאות מסדר שני, המייצגת פעם נוספת את האמיתי ותופסת את מקומו (Baudrillard, 1988: 171-172)
[3] העבודות הוצגו בתערוכה "מלאכי פרא", אוצרות: כרמית בלומנזון וחוה אלדובי בגלריה האוניברסיטאית, 2020
[4] למעשה גליציה של פולין דאז
[5] גלילי שחר, "מלאכים על הארץ, בעקבות ציוריה של נגה אנגלר", בתוך חמוטל לרנר (עורכת), מלאכי פרא, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2020, עמ' 17
[6] זוהי גרסה חדשה לעבודה שהוצגה בביאנלה של ירושלים (2019), אוצרת: ד"ר סמדר שפי.
[7] הטרילוגיה, הכוללת גם את "כחול 50" ו"טוצ'קה", עוסקת במאמץ קולקטיבי משותף שמוביל לאבסורד טרגי, כמעט קומי. הירש מתבונן באמצעותה על האידאולוגיה הקיבוצית שבתוכה התחנך.
[8] עמוס עוז, "דרך הרוח" בתוך ארצות התן, הוצאת עם עובד, 1982, עמ' 63-43
[9] מתוך ''אומרי שיר על סף המוות'', תרגום: יואל הופמן
Between Heaven and Earth
Doron Fishbein, Mai Daas, Rotem Ritov, Nogah Engler, Vardi Bobrow, Oded Hirsch, Eti Gadish De Lange, Shai Azoulay, Nobuya Yamaguchi, Anat Beger
Curator: Shir Meller-Yamaguchi
Hanging by a thread between heaven and earth, we tread through the air in a world that has been turned upside down. We try to strike a fragile balance even though the earth has been pulled out from under our feet again and again.
The exhibition Between Heaven and Earth is the outcome of living in the shadows of ongoing existential absurdity. The works of ten artists in diverse mediums propose that the viewer move through an imaginary mental space, and linger on the threshold of uncertainty, where the boundaries of the familiar blur, like in a daydream.
The artworks meander between floating, unraveling, and dissolution. Some of the figures in them are in flight, suspended in the air, while others aspire upwards, bringing to mind the myth of Icarus, the beeswax in his wings melting from the heat of the sun as he soars to the heights. It may be a longing to break free from the shackles of reality and its heavy burden, while at the same time recognizing the fragility inherent in human existence. The images offer observations of delicate states of transition, such as walking on a tightrope, a bridge collapsing inwards, or boats sailing through walls. Bodiless hands perform their deeds, pulling hidden threads between the worlds of above and below, until the lost balance can be refound. Is there a guiding hand? The angels’ wings spread on the bridge. Our eyes are directed to the angel above. Can it stop the sword?
An imagined horizon stretches between heaven and earth, receding the closer we come, perhaps it even passes within us.
It is a fine line between stability and liberation, between faith and doubt. At its midpoint, it might be possible to anchor for a moment.
Doron Fishbein
Welcome to the Desert of the Real[1]
Doron Fishbein sketches, in fine delicate lines, structures that jut out of the space, in an absurd geometry that defies any reasonable order. A figure on a ladder at the edge of the staircase spreads its arms wide as if wishing to fly, to soar. Another figure hangs on a balloon in the air – without holding onto the ground, a state of levitation seeks to exist, aiming upwards.
The term “simulacra”[2] coined by Baudrillard, provides a good description of the experience of imagined reality. It refers to a model that continues to reproduce itself, weightless, floating in the empty space in shades of blue and black, like the display generated on the screen. Fishbein’s works are also infused with a sense of the imaginary, a mirage that challenges our very ability to represent reality.
Within these structures whose very existence is cast in doubt, movement occurs, the wind blows a cloth through a window without a home. The ground disappears or is marked by a thin line. In other works, hands pull the strings, as if directing the movements in our world from behind the scenes, between moon and home, between order and chaos that threatens to dissolve everything that seems stable and certain. As if reminding us that even that which appears real might disappear.
Mai Daas
Mai Daas’ works seek to reposition her body and identity in the world and to break free from the reality that restricts her as a woman in Arab society. Through painting, she soars to the heights, disregarding the force of gravity, and creating an imaginary space where she stands before herself without barriers. Her self-portraits express a search for balance, walking the fine line between being vulnerable and standing upright.
The realism in Daas’ paintings summons the viewer to surrender to their inherent mystery. In the painting Quiet, Daas’ image stands upside-down, feet planted on a moon rock and head resting on a circular wire, appearing as if she is suspended between stars. The serenity of her calm face and pose seems as if it could go on almost for eternity, although this defies reason. In the work Occurrences, she stands, back to the concrete fence, her hair’s upward pull echoing the tip of a mosque’s minaret standing upright in the distance. Each articulates, in its own way, a yearning for the heavens’ infinite expanse.
Stepping carefully on a tightrope in another painting, we view her from below, on alert, while she tries to stabilize her body and maintain balance. Through minimalist means, Dass conveys her place in the world as someone who has chosen to abandon the ground, which is subject to continuous shocks, and to place her trust in the worlds of the spirit, where she is free.
Rotem Ritov
Ancient myths, age-old cultures, ritual ceremonies, and the three monotheistic faiths are Rotem Ritov’s source of inspiration. From all these, she creates a personal, feminist iconography: a female force entrusted with restoring balance in a chaotic and violent reality.
At both ends of the row of icons presented in the exhibition, appear the upside-down images of the twin sisters Katzti and Yakatzti (Wakeful and Wakened), which symbolize opposing forces. Between the two is an icon rendering the image of Ritov, curled in a fetal position, between wakefulness and slumber, a row of cypress trees blossoming from her back, beneath the sun/moon’s golden light.
According to the myth Ritov has created, Katzti and Yakatzti were forged by the kiss of the universe’s first eclipse. They were separated immediately afterwards, one continuing with her sun mother and the other with her moon mother. They vowed to be together again, and indeed, during a particularly long eclipse, they got away and found a place among human beings, at two intervals: dusk and dawn.
Katzti and Yakatzti were completely content to fulfill their new roles together: When one grieved, her sister completed the mourning period. When one fell into the depths of sorrow and hopelessness, the other gave her a hand and lifted her. When the first lost her way, the second found the right direction. When this one accompanied the dead, that one gave birth to fetuses. When one collapsed, the other was rehabilitated. When one withered, the other sprouted. When this one fell on the battlefield, that one ended the war. When one sank deep into the realm of dreams, her sister realized the dream. At dusk and at dawn, they rest together from their craft, hand in hand they contemplate and curate infinite cycles of ending and resurrection, as their two mothers watch over them from on high.
Nogah Engler
The two works exhibited here are part of the Winged[3] series, which stemmed from Nogah Engler’s interest in the landscape and culture of Ukraine, where her father was raised and where he survived the Holocaust[4]. Within her journey, Engler was exposed to traditional pagan ceremonies held in the Carpathian Mountains. She was particularly impressed by the mythical power and vibrant colors of winged figures that participated in the processions, an experience that led her to create a series of paintings. In the series, there is a pronounced contrast between the faded red of the flowered wings and the whitened landscape where a forgotten history has nearly frozen. Feelings of wonder and horror intermingle in the face of this sight.
During her work on the series, the winged figures became almost angelic, spreading their wings, or standing on a bridge over a frozen river. The painting gradually became transparent and liquid, like “an attempt to paint with air or moving with the wind,” in Engler’s words. Within the airy abstraction of the angels in her paintings, red blotches on their wings stand out. Confronting the remnants of the past brings Engler back to questions of cruelty in the place where most of her family was murdered. Her ambivalence towards the angels is apparent in the fragile moments when they spread their wings and face the horror of falling downwards, or a passionate yearning to ascend to the upper worlds.
In his essay in the Wild Angels exhibition catalog[5], Shahar Galili wrote about falling angels in this time: “We ask about the return of angels to Earth, the revelation of beauty and the scenes of annihilation that they retain in their bodies. When we wonder why they are silent…The lives of angels on Earth evoke a form of life once called by heaven's name, where they were assumed to bring messages to Man... We have not yet forgotten that great hour when angels were welcome on Earth. Art remembers them roaming the earth and calls for their return.”
Vardi Bobrow
In Vardi Bobrow’s work, a suspension bridge made of interwoven standard rubber bands extends from wall to wall, leading nowhere. The bridge is actually untraversable, the missing rubber bands in its center testifying perhaps to a tragedy that has occurred. This work was inspired by Albert Camus’ book The Fall (1956)[6]. In this novel, the narrator confesses he failed to respond to the cry of a woman who jumped from a bridge to her death. The shadow of his avoidance in this case continues to haunt him for the rest of his life and erodes his self-image. The book was written as a confession monologue and exposes the moment of the fall, accompanied by a sense of regret, guilt, and shame over his own hypocrisy and self-righteousness. It is as if Bobrow embroiders sketches in space, the dangers of the fragility of the suspension bridge, which usually extends over an abyss. It is enough for one link in the chain to unravel, or for a few rubber bands to stretch beyond the bounds of their flexibility, for the bridge to collapse. The collapse of rubber bands, which have been flimsily tied together, mirrors the moral disintegration eating away at our society. The work prompts reflection on our shaken faith in the commitment to save human life. Bobrow, after Camus, confronts, head-on, the moment of the conscience’s betrayal. When does one become indifferent to the suffering of others?
Oded Hirsch
Although Oded Hirsch’s Nothing New was created in 2012, its depiction of a figure suspended between life and death—on the verge of rescue, yet just out of reach—strikes a resonant chord of accumulated pain, stretched almost to the breaking point.
The work forms part of a trilogy developed during the intense public discourse surrounding the return of Gilad Shalit. It draws inspiration from Amos Oz’s tragic-poetic story The Way of the Wind, which explores the ethos of filial sacrifice through an unheroic and deeply human episode: a paratrooper performing in an Independence Day airshow becomes entangled in electrical wires, and all attempts by his father and fellow kibbutz members to rescue him end in failure.
The camera’s shifting angles carry the viewer between worlds: interchangeably above and below. The work shifts between them, raising questions about the extent of the individual’s sacrifice for the collective and vice versa. The imagery underscores the kibbutz members’ operation in unison, as a single living organism facing the suspended figure—caught, both physically and symbolically, between heaven and earth.
The shifting camera angles guide the viewer between perspectives—now above, now below—blurring the boundary between the earthly and the transcendent. This movement raises pointed questions about the mutual obligations between the individual and the collective: How far must one go for the other? Acts of heroism and courage emerge, only to be shadowed by fear, frailty, and helplessness.
The absence of spoken dialogue amplifies the stark silence that envelops the scene; only the howling of the valley wind breaks through. As Amos Oz writes, “The way of the wind is to come, to cease, and to come again. Nothing is new.”
Eti Gadish De Lange
Without Any Load, the Moon Boat Sails to the Garden of Eden
Dōka[7]
The wooden boats Eti Gadish De Lange carves accompanied her as transitional objects in attending to and parting from her parents on their final journey. In her wanderings on the seashore, she collects what the sea emits – pieces of rusted steel, roots, and more – and infuses the sense of degradation and ephemerality they elicit into the soft wood. It is as if she is summoning a cruise beyond time in her boats, boats that safeguard memory.
The boat motif as a symbol of the transition between the world of the living and the world of the dead is present in many ancient cultures. In Egyptian mythology, for example, the sun deity Ra sails in a boat, across the sky during the day, and through the underworld at night. In Greek mythology, the sailor Charon carries the souls of the dead to the river’s opposite bank, by ferry.
In the work presented here, boats form a flotilla to the other side, which is hidden from our sight. The wave’s shape gives them momentum and they move together as a single entity before our eyes: They float through the air and disappear into the wall. The vision of the tiny trees planted in some of the boats, instead of sails, accords the aerial flotilla a modicum of absurdity as if they were on a quest for a new soil where they can put down roots, in their journey to a mysterious land.
Shai Azoulay
The painterly realm that unfolds in Shai Azoulay’s works is fertile ground for occurrences that are full of humor and rich in imagination. In his works, Azoulay juggles between earthly, concrete, and corporeal, and between the spheres of spirituality, where the boundary between heaven and earth blurs. His paintings are characterized by vibrant colors and a world of fantastic images, such as floating figures suspended in the air, giving them the air of a daydream.
Among the works in the exhibition, Our Last Conversation evokes an absurd and poignant dialogue. In this piece, hands emerge from two separate pots, engaging in a silent exchange—grasping and waving branches adorned with unidentified objects—yet never truly seeing or communicating with each other. It serves as a parody of the “dialogue of the deaf,” highlighting the breakdown of face-to-face communication or the misinterpretations that occur when context is lost, often triggering a chain reaction of misunderstandings.
Another large-scale painting relies on Rabbi Nachman of Breslov’s Hasidic tale, The Treasure Under the Bridge. The story’s protagonist is a man who, following a dream, sets out in search of a treasure under a bridge. When he arrives, the guard at the bridge tells him he dreamt the treasure was in the seeker’s own house. And indeed, to his great surprise, the treasure is discovered when he returns home.
Azoulay chose a dramatic moment in the story when it seems like balance is hanging by a thread between the heavens and blue and red colored water. The bridge leading to the sky resembles a swing between two rocks, and nobody knows when it will flip upside down.
Nobuya Yamaguchi
Forged iron figures endeavor to ascend and liberate themselves from bandages that bind them, covering their eyes, in the series of sculptures Release from the Night. The plaster bandages, extending their original role of mending the human body, stand to support it as beams. These reclining figures face upwards, as if a mysterious force pulls them towards the sky, and they offer a sacrifice on high. Another figure is elevated in submission and acceptance. It is as if being blindfolded virtually shields their spirits against the world’s afflictions. This ceremonial scene laments intense human suffering with a desperate yearning to rise above it. In his work Release, which Yamaguchi created after his mother’s passing, a reposing figure rises and floats from a shining metal panel, surrounded by a halo of light, seeking to become one with the moment the soul leaves the body. There is deep serenity in the recognition that human existence is a passage between dimensions, from the corporeal to the spiritual worlds, like the paper balloon striving to launch upwards from an opening in the earth.
Anat Beger
With attentive hands, Anat Beger collects the remains of objects and tools no longer in use: tattered, faded, and worn. A twisted fork, a rusted can, barbed wire and more, thrown away by the practical world. Throughout her many years of work, she has collected them in her immediate surroundings – the beach, the garbage dump, and more. Time has imprinted its textures on them: traces of rain, wind, and sun are all embedded within the material. Their fragile beauty captivates her and she grants them another moment of grace. She observes the relationships being formed between the objects, and sensitively binds various materials and formal qualities, merging their contrasts into a single piece.
A tribe of refugee-survivor siblings has gathered in the installation Rusted. Beger selected them and joined them into sculptural bodies hanging in the air by thin threads. She sees her oeuvre as a process of healing and mending. For her, it is a shared prayer, which elevates both her and her creatures upwards. Its transformative energy increases as the deserted parts are sewn together. Their weightless hovering, side by side, grants them a sense of freedom, their shadows dance on the wall continuously to the gentle sounds.
[1] This sentence is taken from the famous science fiction film, The Matrix (1999), which addresses the question of imagined reality versus true reality. The sentence later became the title of a book by Slovenian philosopher Slavoj Zizek (2002), which addresses the implications of the virtual reality of our lives and way of thinking.
[2] Through the term “simulacra,” French Postmodernist philosopher Baudrillard discarded the concept of the lie. It is a secondary reality which represents what is true an additional time, and takes its place. (Baudrillard 1988: 171-172)
[3] The works were presented in the exhibition Wild Angels, curated by Carmit Blumensohn and Hava Aldouby at the University Art Gallery in 2020. (English translation: Tova Shany)
[4] In Galicia, then part of Poland.
[5] Galili, Shahar, “Angels on Earth, After Nogah Engler’s Paintings”, in Hamutal Lerner ed., Wild Angels, Open University Press, 2020, p. 17.
[6] This is a new version of a work exhibited in the Jerusalem Biennale (2019), curator: Dr. Smadar Sheffi.
[7] From the poetry collection Japanese Death Poems compiled by Yoel Hoffman, English: Tuttle Publishing, 1998.
