בין שמיים וארץ
בין שמיים וארץ
דורון פישביין / מאי דעאס / רותם ריטוב / נגה אנגלר / ורדי בוברוב / עודד הירש / אתי גדיש דה לנגה / שי אזולאי / נובויה ימגוצ'י / ענת בגר
אוצרת: שיר מלר ימגוצ'י
27.09.25 - 11.07.25
בין שמיים וארץ
דורון פישביין, מאי דעאס, רותם ריטוב, נגה אנגלר, ורדי דוברוב, עודד הירש, אתי גביש דה לנגה, שי אזולאי, נובויה ימגוצ'י, ענת בגר
אוצרת: שיר מלר-ימגוצ'י
תלויים על בלימה בין שמיים וארץ, כך מתהלכים אנו באוויר בעולם שהתהפך. מנסים לתור אחר איזון שברירי כאשר הקרקע נשמטת תחת רגלינו שוב ושוב.
התערוכה 'בין שמיים וארץ' היא תולדה של חיים בצל אבסורד קיומי מתמשך. יצירותיהם של עשרה אמנים ואמניות במגוון מדיומים מבקשות להציע לצופה לנוע במרחב נפשי מדומיין, לשהות על סף אי־הוודאות, שבו מיטשטשים גבולות המוכר והידוע, כמו בחלימה ערה.
היצירות בתערוכה משייטות בין ריחוף, פרימה והתפרקות. חלק מהדמויות בהן שרויות במעוף, תלויות באוויר, ואחרות שואפות אל על, מעלות על הדעת את המיתוס של איקרוס, אשר הדונג שבכנפיו הומס על ידי חום השמש בעודו ממריא לגבהים. בחלק מהעבודות נוכחת הכמיהה להשתחרר מכבלי המציאות ומכובד משאה, ובו בזמן ניכרת בהן גם הפגיעוּת הטבועה בעצם הקיום האנושי. דימויים אחרים מזמינים התבוננות במצבי מעבר שבריריים של הליכה על חבל דק, גשר הקורס אל תוך עצמו, או סירות המפליגות אל מעבר לקיר. ידיים נטולות גוף מחוללות את פעולתן, מותחות חוטים נסתרים בין עולמות של מטה ומעלה עד שיימצא מחדש שיווי המשקל שאבד. האם יש יד מכוונת? כנפי המלאך על הגשר נפרשות, והעיניים נשואות אל המלאך שמעל, האם יוכל לעצור את המאכלת?
קו אופק מדומה נמתח בין שמיים וארץ, הולך ומתרחק ככל שנתקרב אליו, ואולי למעשה הוא עובר בתוכנו. קו עדין הנע בין התקרקעות לשחרור, בין אמון לספק. בנקודת האמצע שלו אפשר לעגון לרגע.
דורון פישביין
"ברוכים הבאים אל המדבר של הממשי".[1]
דורון פישביין משרטט בקווים דקיקים ועדינים מבנים המבליחים מתוך החלל בגיאומטריה מופרכת הפורעת כל סדר הגיוני. דמות הנמצאת על סולם בקצה גרם המדרגות פורשת את ידיה לרווחה כמו מבקשת לעוף, לנסוק, דמות אחרת תלויה על בלון באוויר – ללא אחיזה בקרקע מבקש הריחוף להתקיים, השאיפה היא כלפי מעלה.
המונח סימולקרה,[2] שטבע בודריאר, מיטיב לתאר חוויה של מציאות מדומה, מודל המשתכפל והולך, חסר משקל, צף בחלל הריק בגווני כחול ושחור, בדומה למופע הנוצר על גבי מסך. גם עבודותיו של פישביין נוסכות תחושה של ידיעה מדומה, או חזיון תעתועים המערער על עצם יכולתנו ליצור ייצוג ממשי של המציאות, כמו קו המסמן התרחשות אפשרית.
בתוך אותם המבנים שקיומם מוטל בספק מתרחשת תנועה, רוח מנשבת בבד מבעד לחלון ללא בית. הקרקע נעלמת או מסומנת בקו. בעבודות אחרות ידיים מושכות בחוטים, כמו מפעילות מאחורי הקלעים את התנועות המתרחשות בעולמנו, בין ירח לבית, בין סדר לכאוס המאיים לפרק כל מה שנדמה כיציב ובטוח. כמו להזכיר לנו שגם מה שנדמה כממשי, טבעו להופיע ולהיעלם.
מאי דעאס
עבודותיה של מאי דעאס מבקשות למקם מחדש את גופה וזהותה בעולם ולהשתחרר מהמציאות המגבילה אותה כאישה בחברה הערבית. באמצעות הציור היא נוסקת לגבהים, מתעלמת מכוח הכבידה, ובוראת מרחב מדומיין שבו היא ניצבת מול עצמה ללא חיץ. הדיוקנאות העצמיים שלה מבטאים חיפוש אחר שיווי משקל, הליכה על חבל דק בין שבריריות ופגיעוּת ובין יציבות ועוצמה זקופה.
הריאליזם בציוריה של דעאס מקנה להם יכולת שכנוע גם במחוזות הלא נודע המאפיינים את העבודות המוצגות בתערוכה, אלו מזמינות את הצופה להתמסר למסתורין הגלום בהן.
בציור "שקט" דמותה עומדת במהופך, רגליה נשענות על סלע ירחי וראשה נשען על חוט מתכת מעוגל, נדמה שהיא מוחזקת בין כוכבים. הנינוחוּת והשקט הניבטים מפניה ומתנוחת גופהּ כמו יכולים להימשך לנצח, אף שההיגיון אומר אחרת. בעבודה "התרחשויות" היא ניצבת בגבה על מעקה בטון כששיערה המשוך כלפי מעלה מהדהד את ראשו של מינרט המסגד המזדקר אל על ממרחק, כל אחד בדרכו מבטא כמיהה אל המרחב האין־סופי של השמיים.
מהלכת בזהירות על חבל דק בציור נוסף, אנחנו צופים בה מלמטה, דרוכים, בשעה שהיא מנסה לאזן את גופה ולשמור על שיווי המשקל. באמצעים מינימליסטיים מוסרת לנו דעאס את מקומה בעולם כמי שבחרה לנטוש את הקרקע שנידונה לזעזועים מתמשכים, ולשים את מבטחה בעולמות הרוח, שם היא חופשייה.
רותם ריטוב
מיתוסים קדומים, תרבויות עתיקות, טקסים פולחניים ושלושת הדתות המונותאיסטיות הם מקורות ההשראה של רותם ריטוב. מכל אלה היא יוצרת איקונוגרפיה אישית פמיניסטית – כוח נשי שאמון על השבת האיזון בתוך מציאות כאוטית ואלימה.
בשני קצותיו של טור האיקונות המוצג בתערוכה, מופיעות דמויותיהן המהופכות של האחיות התאומות קַצְתִּי ויָקַצְתִּי, המסמלות כוחות קוטביים. בין שתי אלו מוצבת איקונה שבה מצוירת דמותה של ריטוב ספונה בתנוחה עוברית, בין ערות לשינה, ושדרת ברושים צומחת על גבה לאורה הזהוב של החמה־לבנה.
על פי המיתוס שיצרה ריטוב, קַצְתִּי ויָקַצְתִּי נוצקו לעולם בנשיקת ליקוי המאורות הראשונה ביקום. מיד לאחר מכן הן הופרדו, האחת המשיכה עם אימא־חמה והאחרת עם אימא־לבנה. הן נשבעו לשוב ולהיות זו לצד זו, ואכן, בליקוי מאורות ארוך במיוחד, הן חמקו והתמקמו בקרבת בני־האדם ובשני פרקי זמן: בין השמשות ובעלות השחר.
קַצְתִּי ויָקַצְתִּי היו מאושרות עד אין קץ לממש יחדיו את תפקידיהן החדשים: כשהאחת התאבלה, קמה אחותה משבעה; כשזו נפלה לתהומות היגון והייאוש, הושיטה לה האחרת יד ומשכה אותה מעלה; כשהראשונה איבדה את דרכה, מצאה השנייה את הכיוון; כשזו ליוותה את המתים, זו יילדה עוברים; כשזו התרסקה, זו השתקמה; כשזו נבלה, זו הנצה; כשזו נפלה בשדה הקרב, זו סיימה את המלחמה; כשהאחת שקעה לתוך מחוזות החלום, אחותה הגשימה אותו. בין השמשות ובעלות השחר, נחות הן יחד ממלאכתן, מהרהרות ואוצרות יד ביד מחזורי נצח של סוף ותקומה כשאימהותיהן השתיים מלוות אותן במרום.
נגה אנגלר
שתי העבודות המוצגות כאן הן חלק מהסדרה "מכונפים",[3] שנבעה מהעניין שגילתה נגה אנגלר בנופיה ותרבותה של אוקראינה, בה גדל אביה ושם שרד בעת השואה.[4] במסעה אנגלר נחשפה לטקסים פגאניים מסורתיים הנערכים בהרי הקרפטים. בייחוד הרשימו אותה עוצמתן המיתית וצבעוניותן הססגונית של דמויות מכונפות שהשתתפו בתהלוכות, חוויה שבעקבותיה היא יצרה סדרת ציורים. בסדרה בולט ניגוד עז בין אודם הכנפיים מעוטרות הפרחים שדהה ובין הנוף המולבן שבתוכו כמו קפאה היסטוריה שנשכחה. תחושות פליאה ואימה לנוכח המראה הזה מהולות בה יחדיו.
במהלך עבודתה על הסדרה הפכו הדמויות המכונפות למעין מלאכים הפורשים את כנפיהם או ניצבים על גבי גשר מעל נהר קפוא. הציור נעשה בהדרגה שקוף ונוזלי, כמו "ניסיון לצייר עם אוויר או תנועה בתוך רוח", במילותיה של אנגלר. בתוך ההפשטה האוורירית שעברו המלאכים בציוריה בולטת ביתר שאת ההכתמה באדום של כנפיהם. ההתעמתות עם משקעי העבר מחזירה את אנגלר לשאלות של אכזריות במקום הזה שבו נרצחה רוב משפחתה. היחס האמביוולנטי שלה אל המלאכים ניכר ברגעים השבריריים שבהם הם פורשים כנפיים ועומדים בפני אימת הנפילה מטה או התשוקה להתרומם מעלה, לעולמות עליונים.
במאמרו לקטלוג התערוכה "מלאכי פרא"[5] כתב שחר גלילי על נפילתם של המלאכים בעת הזאת: "כשאנחנו שואלים על חזרת המלאכים אל הארץ, על התגלות היופי ומראות ההכחדה שאצרו בגופם, ושואלים לפשר שתיקתם... חיי המלאכים על הארץ מספרים על צורת חיים שפעם נהוג היה לכנותה בשם "שמיים" ולשער בה בשורות לאדם. לא שכחנו עדיין את השעה הגדולה שבה היו המלאכים קרואים בעולם, הציור זוכר את שיטוטם על הארץ, קורא לשובם."
ורדי בוברוב
בעבודתה של ורדי בוברוב נמתח מקיר אל קיר גשר תלוי העשוי מגומיות משרדיות שזורות זו בזו בדרך לשומקום. גשר שלמעשה אינו עביר, ומצבור הגומיות שקרסו במרכזו מעיד אולי על אסון שהתרחש.
עבודה זו נוצרה בעקבות הרושם העמוק שהותיר בה ספרו של אלבר קאמי 'הנפילה' (1956).[6] בספר זה מתוודה המספר על כך שלא שעה לזעקתה של אישה שקפצה מגשר אל מותה. צל ההתעלמות שלו ממקרה זה ממשיך להעיב על שארית חייו ולמוטט את תדמיתו בעיני עצמו כאדם מוסרי. הספר נכתב כמונולוג של וידוי וחושף את רגע הנפילה המלווה בתחושות חרטה, אשמה ובושה על צביעותו וצדקנותו.
בוברוב כמו רוקמת־רושמת בחלל את סכנת ארעיותו הרופפת של הגשר התלוי, שעל פי רוב נמתח מעל תהומות. די בפרימתה של חוליה אחת בשרשרת או מתיחתן של כמה גומיות מעבר לגבולות גמישותן כדי שהגשר יתמוטט. קריסת הגומיות שהקשרים ביניהן היו רופפים מהדהדת את תחושת ההתפוררות הערכית־מוסרית המכרסמת בנו כחברה בתקופה זו. העבודה מעלה תהיות לגבי האמון שהתערער במחויבות להציל חיי אדם. בוברוב, בעקבות קאמי, מזמינה אותנו להישיר מבט אל רגע בגידתו של המצפון, מתי הוא הופך אדיש לסבלו של הזולת?
עודד הירש
עבודתו של עודד הירש "Nothing New" אמנם נוצרה ב־2012, אך נדמה כי עיסוקו בדמות המפרפרת בין חיים ומוות, שאפשרות הצלתה נראית כה קרובה וכה רחוקה כאחת, פורטת על מיתר הכאב המצטבר שנמתח עד שכמעט פוקע.
עבודה זו היא חלק מטרילוגיה[7] שנוצרה בתקופת הדיונים הסוערים על החזרת גלעד שליט. היא מבוססת על סיפורו הטרגי־פואטי של עמוס עוז 'דרך הרוח',[8] הנוגע באתוס של הקרבת הבן דרך התרחשות שאינה הרואית כלל – צנחן שצנח יחד עם פלוגתו במסגרת מפגן יום העצמאות נתקע על כבל חשמל, וכל מאמצי חילוצו על ידי אביו ובני הקיבוץ שלו נכשלים. בעבודת הווידאו הירש מוותר על סיפור המסגרת ומתמקד בשיא הדרמה – הרגעים מורטי העצבים במאמץ המשותף להצלתו. הפריימים מדגישים את פעולתם של בני הקיבוץ כגוף אחד, אורגניזם קולקטיבי אל מול היחיד התלוי בהם (תרתי משמע) בין שמיים וארץ.
זוויות הצילום המתחלפות נושאות את הצופה בין העולמות – מטה ומעלה לסירוגין, העבודה מהפכת ביניהם ומעלה שאלות על מידת ההקרבה של היחיד למען הקבוצה ולהיפך. בזה אחר זה מופיעים גילויי אומץ וגבורה מול הפחד, החולשה וחוסר האונים. העדר המלל מדגיש את השקט התהומי המשׁתרר, ובעמק נשמע רק צליל אוושת הרוח, וכדבריו של עוז "דרך הרוח לבוא, לחדול ושוב לבוא. אין חדש".
אתי גדיש דה לנגה
''ריקה מכל מטען אל גן העדן מפליגה ספינת ירח''
דוהקו [9]
סירות העץ שמגלפת אתי גדיש דה לנגה ליוו אותה כאובייקט מעבר במסע הליווי והפרידה מהוריה בדרכם האחרונה. במהלך שיטוטיה על חוף הים היא אוספת את מה שנפלט ממנו – חלקי ברזל חלוד, שורשים ועוד – ומחדירה את תחושת ההתכלות והארעיות שהם מעוררים אל תוך העץ הרך, כמו מזמינה שיוט אל מעבר לזמן בסירותיה, סירות שזיכרון אצור בהם.
מוטיב הסירה כסמל למעבר בין עולם החיים לעולם המתים קיים בתרבויות עתיקות רבות. במיתולוגיה המצרית למשל, אל השמש רא שט בסירה לאורך השמיים ביום ודרך השאול בלילה, ובמיתולוגיה היוונית מעביר כארון הספן את נשמת המתים אל הגדה השנייה של הנהר במעבורת.
בעבודה המוצגת כאן מתקיים משט של סירות אל העבר השני, הנסתר מעינינו. צורת הנחשול מעניקה להן תנופה, ותנועתן יחד כגוף אחד מתרחשת לנגד עינינו: הן מרחפות באוויר ונעלמות אל הקיר. מראה העצים הזעירים הנטועים בחלק מהסירות, במקום מפרש, משווה למשט אווירי זה נופך אבסורדי, כמו היו תרים אחר אדמה חדשה להכות בה שורש במסעם אל ארץ נעלמה.
שי אזולאי
המרחב הציורי שנפרש בעבודותיו של שי אזולאי הוא כר פורה להתרחשויות מלאות הומור ועתירות דמיון. אזולאי מלהטט בתוכו בין הארצי, הקונקרטי והגשמי ובין מחוזות הרוח, שם מיטשטש הגבול בין שמיים וארץ. צבעוניות עזה ועולם דימויים פנטסטי, כמו דמויות מרחפות תלויות באוויר, מאפיינים את ציוריו ומשווים להם אווירה של חלום בהקיץ.
בין עבודותיו בתערוכה, "השיחה האחרונה שלנו" היא תולדה של חוויית דיאלוג אבסורדי. כאן מתרחש השיח בין ידיים המגיחות מתוך שני הכדים. הן אוחזות בענפים שעליהם תלויים בחוט אובייקטים בלתי מזוהים, ומנופפות בהם, בלי יכולת לראות זו את זו. זוהי פרודיה על "שיח חרשים" בהיעדר תקשורת פנים אל פנים או כאשר הדברים יוצאים מהקשרם ומובילים לתגובת שרשרת.
ציור נוסף גדול ממדים נשען על הסיפור החסידי "האוצר מתחת לגשר" מאת רבי נחמן מברסלב. גיבור הסיפור הוא אדם שיוצא בעקבות חלומו לחפש אוצר מתחת לגשר. בהגיעו, מספר לו שומר הגשר שחלם כי האוצר נמצא בביתו של המחפש. ואכן, להפתעתו הרבה, האוצר מתגלה כשהוא חוזר הביתה.
אזולאי בחר ברגע דרמטי בסיפור, שנדמה בו כי שיווי המשקל תלוי על בלימה. בין שמיים ומים הנצבעים בכחול ובאדום, הגשר המוליך אל השמיים נראה כנדנדה בין שני סלעים ואין יודע מתי יתהפך.
נובויה ימגוצ'י
קליפות גוף של דמויות מברזל מחושל מנסות להתרומם ולהשתחרר מהתחבושות העוטפות אותן ומכסות את עיניהן בפסליו של נובויה ימגוצ'י "השחרור מן הלילה". תחבושות הגבס כמו הופכות לעמודי תמך לגוף האנושי, מעין הרחבה של תפקידן המקורי לאחות שברים וסדקים פיזיים.
המנח האופקי הרפוי של שתיים מהדמויות פונה כלפי מעלה, כוח מסתורי כמו מושך אותן אל השמיים, והן נישאות מעלה כמנחה. הדמות הניצבת מושיטה עצמה גם היא בהתמסרות והשלמה. עיניהן החבושות כמו מגינות על רוחן מפגעי העולם. זהו מעמד טקסי שיש בו קינה על עוצמת הסבל האנושי וכמיהה נואשת להתעלות מעבר אליו.
בעבודה "שחרור", שנוצרה לאחר פטירתה של אימו, דמות אופקית עולה וצפה מתוך לוח מתכת מבהיק, מוקפת הילת אור, מבקשת להתייחד עם רגע פרידת הנשמה מן הגוף. שלווה עמוקה טמונה בהכרה שהקיום האנושי הוא למעשה מעבר בין ממדים, מהגשמי אל עולמות הרוח, כמו בלון נייר המבקש לפרוח מעלה מתוך חלון באדמה.
ענת בגר
ענת בגר אוספת בידיים קשובות שאריות של חפצים וכלים שיצאו מכלל שימוש: מהוהים, דהויים ומרופטים. מזלג מעוקם, פחית חלודה, חוט תיל ועוד, שהפכו נטולי תכלית בעולם המעשה. לאורך שנות יצירה רבות היא מלקטת אותם מסביבתה הקרובה – שפת הים, המזבלה ועוד. מרקמי זמן שהוטבעו בחומר, עקבות הגשם, הרוח והשמש מושכים את ליבה. באסמבלאז'ים שלה ניכר יופיים השברירי בשעת החסד שזכו לה. היא מתבוננת ביחסי הגומלין המתהווים בין החפצים ומחברת ברגישות איכויות חומריות וצורניות, ממזגת בין הניגודים.
במיצב "חלודים" התקבצו ובאו שבט אחים פליטים־שורדים. בגר בחרה וצירפה אותם לכדי גופים פיסוליים התלויים באוויר על חוטים דקיקים. היא רואה את יצירתה כתהליך של ריפוי ואיחוי. עבורה זו תפילה משותפת, הנושאת אותם ואותה מעלה, הולכת ומתעצמת תוך כדי תפירת החלקים העזובים. קלילות הריחוף שלהם זה לצד זה פורמת את המטענים שנשאו ומשחררת אותם להיות חופשיים, צלליהם מרקדים על הקיר בתנועה מתמדת.
[1] המשפט לקוח מהסרט המפורסם של מדע בדיוני "מאטריקס"(1999), שעסק בשאלה של מציאות מדומה אל מול זו הממשית, המשפט הפך בהמשך גם לכותרת ספרו של הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק, העוסק בהשלכותיה של המציאות הווירטואלית על חיינו ותפיסתנו (2002)
[2] במונח 'סימולקרה' ביטל בודריאר, פילוסוף וסוציולוג צרפתי פוסט־מודרניסטי, את מושג השקר מעיקרו. זוהי מציאות מסדר שני, המייצגת פעם נוספת את האמיתי ותופסת את מקומו (Baudrillard, 1988: 171-172)
[3] העבודות הוצגו בתערוכה "מלאכי פרא", אוצרות: כרמית בלומנזון וחוה אלדובי בגלריה האוניברסיטאית, 2020
[4] למעשה גליציה של פולין דאז
[5] גלילי שחר, "מלאכים על הארץ, בעקבות ציוריה של נגה אנגלר", בתוך חמוטל לרנר (עורכת), מלאכי פרא, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2020, עמ' 17
[6] זוהי גרסה חדשה לעבודה שהוצגה בביאנלה של ירושלים (2019), אוצרת: ד"ר סמדר שפי.
[7] הטרילוגיה, הכוללת גם את "כחול 50" ו"טוצ'קה", עוסקת במאמץ קולקטיבי משותף שמוביל לאבסורד טרגי, כמעט קומי. הירש מתבונן באמצעותה על האידאולוגיה הקיבוצית שבתוכה התחנך.
[8] עמוס עוז, "דרך הרוח" בתוך ארצות התן, הוצאת עם עובד, 1982, עמ' 63-43
[9] מתוך ''אומרי שיר על סף המוות'', תרגום: יואל הופמן